משנת ארץ ישראל על משנה חולין י׳:ד׳

4 לפי כתב-יד קופמן

5 גר שניתגייר והיתה לו פרה נשחטת עד שלא ניתגייר פטור – רגע החיוב הוא רגע השחיטה, ואם אז הבעלים היה לא יהודי הוא פטור מהרמת המתנות, ואף הבשר פטור מהרמת המתנות. משניתגייר חייב – במתנות כהונה, ככל יהודי. ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה – במשנה הקודמת עסקנו בדרך פתרון זו ודנו בסיבותיה ובהשלכותיה. במקבילה הלשונית והעניינית בחלה פג מ"ו, הסיומת "שהמוציא מחבירו עליו הראיה" חסרה.

6 המשך המשנה הוא מעין משנה תוספתאית המסבירה מושגים הנזכרים במשנה הקודמת. במקרה זה המושגים הם מקראיים, ולכן אין לקבוע שהרישא קדמה לסיפא. אי זה הוא הזרוע מפרק של ארכובה – בגוף האדם או הבהמה הארכובה היא העצם הארוכה של הרגל מהברך ולמטה, וכן שנינו: "מאתים וארבעים ושמונה אברים באדם... שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך..." משנה, אהלות פ"א מ"ח. ברם דומה שבדרך כלל ארכובה היא הברך עצמה, ולכן המשנה מדברת על "מן הארכובה ולמטה", "מן הארכובה ולמעלה" לעיל פ"ד מ"ו; יבמות פט"ז מ"ד. עד כף שליד – הזרוע היא מהברך למטה, והוא שלנזיר – גם נזיר צריך להביא זרוע במדבר ו יט, כנגדו ברגל שוק – באדם החלק מהברך למטה נקרא שוק, ובבהמה הכוונה לרגליים האחוריות. רבי יהודה אומר שוק מפרק של ארכובה עד סובך של רגל – עד שרירי הקרסול. הסובך הוא סובך הגידים, מקום שהגידים מתקבצים בו לאחד. אי זה הוא לחי מפרק שללחי – למעלה, עד פיקה של גרגרת – למטה.

7 בתוספתא שנינו: "איזה הוא הזרוע, נוטלו מבית הפרק וכל הפרק עמו. בזרוע של מוקדשין, בזרוע של גבולין. איזה הוא לחי? נוטלו מבית השחיטה וכל בית השחיטה עמו. קיבה כמשמע. חלב שעל הקיבה נותנו לכהן, אמר רבי יהודה נהגו כהנים עין יפה שיהו נותנין אותו לבעלים" פ"ט הי"א, עמ' 512. התוספתא חולקת על המשנה בכך שהגרגרת ניטלת עם הלחי, ולפי המשנה איננה חלק מהלחי.

8 השאלה ההיסטורית המרחפת על הפרק היא האם נהגו להרים את הזרוע, הלחיים והקיבה הלכה למעשה. פירושנו למשנה ג מבוסס על ההנחה שהיו ניסיונות להפוך את ההלכה לפיקטיבית, והמשנה קצת מכבידה על כך, אך מאפשרת זאת למעשה. מבחינה הלכתית הזרוע והלחיים אינם קודש, לכן יכולים היו כוהנים לנהוג בעין יפה ולתת את הספקות לישראל. יתר על כן, הביטוי "נהגו..." מוכיח שאכן ההלכה בוצעה בחיי היום יום בהיקף משמעותי, או יותר מזה.

9 לבבלי ברור שמתנות הבשר אין בהן קדושה, ולכן אין כופים על הבעלים להרים אותן. בלשון חכמים "אין מוציאין אותן מידם": "וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הזרוע והלחיים והקבה – אין מוציאין אותו מידם" בבלי, קלא ע"ב. הבבלי מדמה אפוא את מתן מתנות הבשר לכוהן למתן המעשרות לכוהן או ללוי. אמנם עדיין אין בכך ראיה – רוב העם לא הפריש מתנות כהונה – אך יש כאן יותר מרמז שדין מתנות הבשר היה כדין מעשר, ורק יחידי סגולה הפרישו אותן לכוהנים. מקור המימרה הוא בתוספתא: "ושאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה, יש בהן משם טובה, ונותנן לכל כהן שירצה, אין מוציאין לא של כהן מכהן ולא של לוי מלוי" פאה פ"ב הי"ג. לא נאמר שאין מוציאים מידי ישראל. אדרבה, עולה מהמימרה שמפקיעים אותן מידי ישראל. אבל הבבלי הרחיב אפוא את ההקלה, ודבריו משקפים את המציאות לפחות בזמנו ובמקומו. יש להעיר שהמילים "משם טובה" משמען שהבעלים רשאים לגבות מהכוהנים תשלום עבור נתינת המתנות, וכבר בכך יש עדות לירידה בתפיסתן כחובה נוהגת.

10 בסוגיה אחרת מסופר: "שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה. ואמר רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה, כאילו אוכל טבלים. ולית הלכתא כוותיה" בבלי, מגילה כז ע"ב - כח ע"א. סיכום הגמרא, "לית הלכתא כוותיה", מעיד כמאה עדים שהלכה למעשה לא נהגו בבבל להרים מתנות כהונה. על כל פנים האוכל מבשר המתנות אינו נענש, וההשוואה למעשרות בולטת. דברי רבי יוחנן מלמדים על מדיניות שונה, ועל מאבק להנהיג הפרשת מתנות כהונה בבבל, ואולי גם או רק בארץ ישראל.

11 בבבלי מובאות עוד מסורות משמו של תנא ארץ-ישראלי: "רבי אלעאי אומר: מתנות אין נוהגין אלא בארץ, וכן היה רבי אלעאי אומר: ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ; מאי טעמא דרבי אלעאי? אמר רבא: יליף נתינה נתינה מתרומה..." קלו ע"א. אם כן גם ראשית הגז וגם מתנות כהונה זרוע, לחיים וקיבה הן כתרומה. כפשוטם של דבריו רבי אלעאי, תנא מדור יבנה, חולק על התפיסה ששתי אלו אינן מצוות הנוהגות בארץ. כפי שראינו בנספח לשביעית אכן היקף המצוות הנוהגות בארץ היה בלתי ברור, ועמדה כזאת של רבי אלעאי אינה מפתיעה. זאת בצד מימרות הפוכות שלפיהן גם תרומה נוהגת בחוץ לארץ.

12 עם זאת, לפי כל כללי ההלכה צריך היה לפסוק כחכמים. אבל רב נחמן אומר: "אמר רב נחמן בר יצחק: האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי, כרבי אלעאי בראשית הגז, דתניא, רבי אלעאי אומר: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ; וכרבי יהודה בן בתירה בדברי תורה, דתניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה, וכרבי יאשיה בכלאים, דתניא, רבי יאשיה אומר: לעולם אין חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" בבלי, קלו ע"ב; ברכות כב ע"א.

13 עם זאת, כפי שראינו בנספח למסכת שביעית רבים מאמוראי בבל ועורכי הסוגיות סברו שבאופן עקרוני יש להרים בבבל מתנות התלויות בארץ, וממילא על אחת כמה וכמה מתנות כהונה הנוהגות גם בחוץ לארץ. דברי רבי אלעאי לא הוזכרו בהקשר זה, ולא הובאו כנימוק הלכתי להיתר. כך, למשל, בבבלי למשנתנו קלב ע"ב אנו שומעים שטבחי הוצל לא הרימו מתנות כהונה, שלא ברצון חכמים, אבל חוזרות המימרות בדבר חובת הפרשה. אנו קוראים מימרות אלו כמאמץ של חכמים למנוע את ההתעלמות מהמצווה, ואין מהן ראיה האם המאמץ הצליח. "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה – כאילו אוכל טבלים; ולית הלכתא כוותיה. אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל" בבלי, שם. כנגד זה, המשפט "לית הלכתא כוותיה" מעיד על הרמת ידיים מוחלטת בנושא. מכל הראיות הללו עולה שהלכה למעשה פסקה המצווה מלנהוג בבבל. המסורת בשמו של רבי אלעאי היא הצדקה בדיעבד להתרשלות הציבור.

14 נהוג עלמא הוא מעין התנצלות: אין זו הלכה, אלא מנהג עממי בניגוד לכללים המשפטיים, וללא הסבר מבחינה הלכתית שיטתית, אך גם לכך יש תוקף. הלכה זו וביטוי זה הם בבליים בלבד. הירושלמי, לעומת זאת, מדגיש: "אמר רבי יעקב בר אחא ונהגין תמן כרבי אלעאי בראשית הגז, וכרבי יאשיה בכלאי הכרם, וכרבי יהודה בן בתירא בבעלי קריין. כרבי אלעאי בראשית הגז דתנא רבי אלעאי אמר אין ראשית הגז אלא בארץ, כרבי יאשיה בכלאים דתני רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושערה וחרצן במפלת יד. כרבי יהודה בן בתירה בבעלי קריין דתני רבי יהודה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה" ירו', ברכות פ"ג ה"ד, ו ע"ג. אם כן זה הנוהג הרווח שם, בבבל, ולא אצלנו בארץ ישראל. המימרה נמצאת גם במדרש תנאים יח ד, עמ' 108, ברם איננו יודעים מה הוא מקורו של מדרש תנאי זה. רובו של החומר השתמר בציטוטי המדרש הגדול, ואלו מכילים גם חומרים מאוחרים, מימי האמוראים ואף מדברי רמב"ם.

15 עיקרי ההלכה של משנתנו חוזרים במדרש ההלכה: " 'אם שור אם שה', לרבות כלאים. 'אם שור אם שה', בין בארץ בין בחוצה לארץ, והלא דין הוא חייב כאן וחייב בראשית הגז, מה מצינו בראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ. אף מתנות נוהגות בארץ ובחוצה לארץ. או כלך לדרך זו חייב כאן וחייב בתרומת ראשית מה תרומת ראשית אינו חייב אלא בארץ, אף מתנות אינן נוהגות אלא בארץ? נראה למי דומה דנים דבר שאין תלוי בארץ ובקדש מדבר שאין תלוי בארץ ובקדש, ואל תוכיח תרומת ראשית שהיא תלויה בארץ ובקדש. או כלך לדרך זו דנים דבר שנוהג בין במרובה בין במועט מדבר שנוהג במרובה, ובמועט ואל יוכיח ראשית הגז שאינו נוהג אלא במרובה תלמוד לומר אם שור אם שה בין בארץ בין בחוצה לארץ" ספרי דברים, קסה, עמ' 214. המדרש מחבר את משנתנו ואת המשנה הראשונה בפרק הבא. הוא מתנגד להשוואה בין תרומה לבין ראשית הגז או למתנות כהונה. ייתכן שהתנגדותו של המדרש היא הד קדום לתפיסה שהבבלי מסביר בה את רבי אלעאי, שמתנות כהונה הן מצוות התלויות בארץ. אמנם לא תמיד ההוה אמינא של המדרש הדרשה שנדחית היא בהכרח עמדה הלכתית מוצקת, אבל לפעמים המדרש יוצא נגד דרשה קיימת או נגד הלכה קיימת. מכל מקום, המדרש מסיק שדין מתנות כהונה, כראשית הגז, נוהג בארץ ובחוץ לארץ, אבל ראשית הגז שונה שכן היא נוהגת רק בעדר גדול ובכבשים רחלים בלבד, כאמור במשנה הבאה.

16 מה היה המצב בארץ ישראל האמוראית? לפי המסורת המיוחסת לרבי אלעאי המצווה אמורה לנהוג בארץ גם לאחר החורבן. בתקופת התנאים כמעט איננו שומעים על המצווה. פעמים מעטות היא נזכרת במישור התאורטי שכוהן זכאי למתנות, ואין אף סיפור למעשה על הפרשת המתנות. גם בירושלמי אין סיפור הלכה למעשה, אבל אנו שומעים על התפתחות ההלכה בעניין. כך אנו שומעים שהזרוע היא אחד משישים או ממאה שבאיל ירו', ערלה פ"א ה"ג, סא ע"ב; נזיר פ"ו ה"ט, נה ע"ג. כפי שראינו במשנה לעיל פ"ז מ"ד שיערו חכמים ש"נותן טעם" הוא אחד משישים או אחד ממאה; הערכה כמותית זו הועברה לגודל מתנות כהונה. אלא שהעברה כזאת עשויה להיות תאורטית או ספרותית. הרי הזרוע והלחיים הן אבר מוגדר, ואין צורך בכימות כזה. יתר על כן, איננו יודעים איזה אחוז מהבהמה היא הזרוע לפי איזו שיטה יש למדוד זאת?. אם כן ההלכה היא תאורטית. השיעור נקבע למי שאינו מקיים את המצווה למעשה, ולא למי שמבצע אותה ולו רק במועדים מיוחדים שבהם שוחטים בשר.

17 לא נעסוק כאן בפסיקה המאוחרת. נסתפק בכך שהראשונים התחבטו בעניין. מרוב המימרות בגמרא משמע שהחיוב נוהג, אבל בפועל הם הכירו בכך שהמצווה אינה נוהגת. הראבי"ה בתשובותיו סוגיות סימן 1125 כותב: "ששאלתם על הזרוע והלחיים והקיבה למה לא נהגו ליתנם לכהן, והרי משנה שלימה קל א שנוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית ונהגו בהם אמוראי בתראי. תשובת רש"י נאמנים עלי דבריכם מי ימחה ביד הנותנין? אלא כל הנותן תבא עליו ברכה. אבל נהגו העם כרבי אילעי דאמר עליהם ועל ראשית הגז שאינם נוהגין אלא בארץ, כדתניא בפרק ראשית הגז קלו א. רבי אלעי אומר מתנות אינן נוהגין אלא בארץ וכן היה רבי אלעי אומר אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ...".

18 ובתחילת מסכת שבת הלכה ולא לדין י ב. פירש נמי רבינו הא דרב חסדא הוה נקיט תרתי מתנתא וכו', דנתנו לו זוג של זרוע ולחיים, דרשאי הוא להאכילם לישראל. ואעג דרב חסדא מחוצה לארץ הוה, לא ילפינן מינה שינהוג בזמן הזה. דהאידנא 'נהוג עלמא כתלתא סבי' וכו', כרבי אילעי בראשית הגז. והשתא חזינן דנהוג אף במתנות", וממשיך ראבי"ה: "אבל בתשובת רב האי כתוב שמי שאינו נותנם חייב נידוי". למשפט זה אין מקבילות והוא כמובן חשוד, האם יצאו באמת דברים אלו מעטו של רב האי, אבל דיינו בכך שהם מייצגים את עמדתו של ראבי"ה עצמו.

19 ניכרים דברי התלבטות, אבל כפי שהצענו הכרסום במצווה החל לפחות בבבל, ואולי גם בארץ ישראל. ניתן רק לנחש שיוקר הבשר ונדירותו השפיעו על קיום המצווה, הם שגרמו שהמתנות לא תיחשבנה לקודש, ובכך הוכשרה הדרך לצמצום הביצוע.